יצירתה של מיכל כהן

אחרי 7 באוקטובר נאלצנו, משפחתי ואני, לעזוב את ביתנו שבמטולה השוכנת על גבול הלבנון. ארזנו מזוודה קטנה רק לכמה ימים ושבנו כעבור שנתיים. כמטולאית שורשית שגדלה על הגבול, חונכתי לא לפחד. לא לבכות. לא להישבר.

חווית העקירה הפתאומית מהבית, מהשורשים, מהמשפחה, מהשגרה, מהקהילה, מהעבודה, מהחיים ומהזיכרונות יצרה אצלי סדקים בחומות הלב. האתוס שגדלתי עליו נשבר. הבית הפך לשטח צבאי סגור. מצאתי את עצמי פליטה בארצי, במקום חדש, לזמן לא ידוע, בחדר קטן בקיבוץ.

זהו מופע אוטוביוגרפי המשקף את ההתמודדות היומיומית בתוך המציאות החדשה שנוצרה ומביא את סיפור העקירה מזווית אישית, משפחתית ולאומית. זהו מסע אישי-פוליטי על התפכחות וגעגוע למה שהיה ולא יחזור.

דרך קילוף תפוחים מתקלפים ונחשפים סיפורים על שורשים ובית, שבר ואובדן – ותקווה.